הזכות הגדולה של ארץ זו היא העובדה שהיא תלויית גשם
רבים מהמטיילים בחוץ לארץ בימים אלה קוראים את הפסוקים בפרשת השבוע ואין הדברים מתיישבים יפה עם מה שהם רואים. הם מטיילים שם במקומות בהם שפע המים נראה כאין סופי, נהרות ואגמים, וחווים מבט מיוחד על כל השפע הגדול הזה. ואילו בקוראם כאן את פרשת השבוע ״כִּ֚י ה׳ אֱ-לֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה, אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר״ הדברים אינם מתיישבים יפה על לבם. במבט ראשון, קשה לראות בארץ זו ארץ מיוחדת בנחלי המים ובעינות ובתהומות. להפך, דווקא בתקופה זו של השנה, כשאנו קוראים את פרשת עקב, התחושה שונה לחלוטין. הצטופפות בכינרת, בכמה נחלים בגולן, בחלקים מהירדן וכדו׳ – היא פחות או יותר מיצוי הנהרות והנחלים, ולעתים אף מתחמץ הלב מול מציאות זו.
אמת הדבר, שחלק משמעותי מהיובש הזה נובע מהשאיבה העצומה במקורות המים השונים, אין ספק כי אילו לא היינו מנצלים את המשאבים האלה הייתה הארץ שופעת הרבה יותר מים. זו אכן צריכה להיות הכרעה עמוקה בדבר השימוש במים, שכן קשה למצוא את ההצדקה בעיקור מקומות המים היפים כדי להכניס מים לבקבוקים, ובכלל צריך לדון בשאלת יצוא חקלאי גם מזווית הבחינה של ייצוא המים שהיא כוללת בתוכה. אולם גם אם נשיב לטבע את כל המים שאנו משתמשים בהם – ההשוואה עדיין תימצא חסרה.
תשובה מקובלת לדברים מתבססת על דברים הכתובים בהמשך פרשת השבוע. הזכות הגדולה של ארץ זו היא העובדה שהיא תלויית גשם, וממילא ירידת הגשמים מהווה קשר מיוחד עם ריבונו של עולם, בעיקר בתקופות בהם שורה שכינה בישראל, והשמיים מגיבים למצב הרוחני שלנו, כפי שאנו אומרים יום יום בקריאת ״והיה אם שמוע״. אולם, אין בעובדה זו לבדה להצדיק את הביטוי ״ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר״.
נראה כי צריך להתבונן על ביטוי זה באופן יחסי, לאור מיקומה המיוחד של ארץ ישראל. הראשונים כינו אותה בשם ״אמצעות הישוב״, וראו חשיבות מרובה בהיותה צומת יבשות. ארץ זו מתאימה לאמונה העמוקה בעמו של הקב״ה, שהוא אספקלריא של האומות כולן, ושיקוף של התרבויות הקיימות. מפגש היבשות הזה מביא לידי ביטוי גם מדבריות וחורב, וגם נחלי מים ועינות ותהומות. מול הסביבה בה אנו חיים – ארץ זו בהחלט מתייחדת (לפני השאיבה הגדולה) גם בשפע גדול של מים. בכך היא גם מקרינה על הזהות שאנו עצמנו מבקשים לחיות בתוכה.
ההכרזה המתמדת שלנו ״ה׳ א-לוהינו ה׳ אחד״ המבשרת כי ריבונו של עולם הוא א-לוהי כל האידיאות, משכינה אותנו בארץ שהיא כאמור ״אמצעות הישוב״, ועל ידי כך מקרינה גם את טיב התרבות שאנו קרואים לחיות לאורה. תרבות שיש בה עוגן ושורש עמוק, ומתוך כך היא פוגשת את הקיים בעולם כולו, על כל גווניו, ומתעשרת ממנו, כמו גם הולכת בדרכו של אברהם אבינו ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״. בכך הארץ, העם והקב״ה הופכים לחטיבה אחת בעולם, עם בשורה של ממש.
(עקב תשפ"ב)